מהו שאמר ריש לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות?

בס"ד

הגמרא במסכת סוטה מתארת מצב עדין בו היו נתונים בנ"י לפני שחצו את הירדן לעלות לארץ ישראל. ויש להבין מדוע אנו משתמשים במושג עליה כדי לציין פעולה שמהותה היא מעבר לארץ ישראל מכל מקום. ארץ ישראל נמשכת מעולם אצילות עליו נאמר "לא יגורך רע", כי רצון עצמי מכונה רע, ואילו המושג ארץ ישראל מכוון לארץ מלשון רצון, וישראל מלשון ישר-אל שהרצון היחיד בה הוא רצון להשפיע,  לזולת או לה'.

אנוו נולדים בגוף, שנזרקה בו נשמה, חלק מאלוה ממעל, שני הפכים מהותים: הגוף דואג לצרכי עצמו, ומרגיש רק את עצמו, בעוד הנשמה מסוגלת להרגיש את האחר, לדבר עם האחר, ואף לדאוג לו. מכיוון ששני הפכים שורים במקום אחד, יש מאבק מתמיד בין רצונות הגוף המבקשים לספק את צרכי עצמו המוגבלים, לבין הנשמה הרוצה להשפיע נחת רוח ותו לא. הנשמה מכונה לעיתים 'ארץ ישראל', ארץ מלשון רצון, וישראל אותיות ישר-אל, כלומר רצון שמהותו אחת להשפיע נחת רוח, כיוונה של הנשמה היא מבפנים כלפי חוץ, ותכונתה התפשטות.

כאשר מפרשים את התורה באדם אחד, הרצון להשפיע שבו, המכונה נשמה, נקרא גם ארץ ישראל, והרצון לקבל לעצמו נקרא שבעים אומות, או שבעים לשון. כאשר אדם 'עולה' לארץ ישראל הוא למעשה, ממעט את הרצוונות שלו הדואגים אך ורק לעצמו, מכסה אותם כאילו אינם קיימים כלל, ורק כאשר אינם קיימים (כי הוא מנע מהם את זכות הקיום באותו הרגע, כי הוא לא חושב עליהם יותר) או אז הוא פנוי לעשות נחת רוח לקונו.

נמצא במשך שעות היממה, אדם עולה לארץ ישראל או יורד ממנה תדיר, תלוי איפה נמצא הראש שלו במהלך היום או הלילה, ועימו עולים ויורדים כל העולמות הכלולים בו, ככתוב (הרמב"ם, הלכות תשובה פרק ג') עשה מצוה אחת–הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה.

הטופוגרפיה של עמק הירדן נמשכת אף היא מעולמות רוחניים, כדי לעלות לארץ ישראל, צריך קודם 'לרדת', לעזוב, להניח להרגלים של אהבה עצמית, הנחשבים בעינינו ירידה באיכות חיים, כי אנו רגילים לספק רק את צרכי עצמינו ואנו קוראים לתכונה זו 'רמת חיים'. ורק כאשר אנו יורדים בעמק הירדן מלשון יורד מדן (בכורות נ"ה) ואנו נמצאים בעומק האהבה העצמית, אנו יכולים להרים ראש ולראות שיש גם ארץ אחרת או רצון אחר, הנקרא אהבת הזולת, או ארץ ישראל.

לפיכך ניתן לפרש את דברי ריש לקיש שאמר 'בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות' כך, כיוון שמדרגת ארץ ישראל נמשכת ממקום שיש בו אהבת ה' ואהבת אדם הנצחית, כדי להגיע לשם, חייב אדם לקבל על עצמו את הנסתרות, כי הנסתרות לה' אלוקינו, שהיא הכוונה להיטיב לנבראיו (שהיא נסתרת מן הנברא) שהיא האמצעי להגיע לאהבת ה' ולאהבת האדם. חיזוק לדבריו של ריש לקיש אנו רואים במקום החצייה המפורט של בנ"י את הירדן כנגד יריחו, שיריחו היא מלשון ריח, ירח, או ירך, עליה נאמר "מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר".

ראש חודש אדר שמח לכל בית ישראל

לפי המסורת שלף נזיר קוץ מכף רגלו של אריה, ואותו אריה היה נאמן לאדם עד יום מותו ( מנזר דיר חג'לה בבקעת הירדן ליד יריחו)

פסיפס של אריה ממנזר דיר חג'לה בבקעת הירדן ליד יריחו, 

תמונה : אבישי טיכר

מודעות פרסומת

עצימת עיניים כהתבטלות לאינסוף

בס"ד

ודע כי עצימת עיניים (כפי שאנו עושים בקריאת שמע) היא התבטלות לאינסוף, לכתר. כי החכמה היא בחינת עיניים, ועליה נאמר "והחכמה מאין תמצא" נמצא שהחכמה מקורה ב"אין" בספירה המכונה "כתר". כאשר אנו עוצמים עיניים בקריאת שמע, למשל, אנו מבטלים את ההארה בכל הספירות (מכבים את השלטר, המפסק, turn off the switch), מלמטה עד למעלה (מלכות, יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה חסד, בינה וחכמה) ומתבטלים לספירת "כתר" המכונה "אינסוף, או "אין", המכונה בפתיחת אליהו, "לית מחשבה תפיסא בך כלל", כלומר מהות שאין שום מחשבה (בחינת כלי) שיכולה לתפוס או להכיל.

להתבטלות זו זכה משה רבינו ע"ה הנקרא ע"י האר"י הקדוש מובחר כל הנבראים, הוא זכה להתבטל אל האינסוף, אל ספירת הכתר. הוא עלה אל הר סיני והוריד עימו לוחות ראשונים בחינת "עץ חיים", אלא שבנ"י שהמתינו לו, לא יכלו לקבל את התורה שהיא "עץ חיים", שהיא בחינת 'לשמה', והתעקשו לגלות את התורה בדעת, כלומר לנסות לתפוס ולהבין את התורה בחינת "עץ הדעת טוב ורע".

לכן שִבֵּר משה לוחות ראשונים, מִכְתַּב אֱלֹהִים, שהיו "עץ חיים" בחינת לשמה, היות ובנ"י לא היו ראויים לה. ועלה משה להר סיני לבקש רחמים על בני ישראל שרצו לעבוד את ה' בתוך הדעת (לכן נקרא דור המדבר דור-דעה).

בבקשת הסליחה שלו בפרשת "כי תישא", אומר משה, "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".

משה מציב תנאי לפני ה', "אם תכפר (ה') להם (לבני ישראל) ותשא חטאתם (מה טוב), ואם אין, כלומר, ואם אין אתה מוחל לבני ישראל על חטא עגל הזהב, (תקזז מחשבוני) מחני נא מספרך אשר כתבת.

תשובת  יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: "מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", ויש להסביר את הדברים, היות ומשה כתב את התורה, הוא מוחה (מוחק) את שמו מפרשת תצוה ככתוב , "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כה יז-יט) כי עמל"ק היא ראשי תיבות על מנת לקבל לעצמו (היפך בחינת לשמה), והיות ומשה נכלל מבני ישראל, ומכליל את עצמו בחטא עגל הזהב או עץ הדעת, הרי הוא מוחה את שמו, או את זכר עמל"ק שבו מפרשת "ואתה תצוה".

ואמנם פרשת ו"אתה תצוה" פותחת במילים, "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כלומר הכנוי הרומז "ואתה" מתייחס אל משה, כגוף שני נוכח כפי שאתה אומר נוכח לדעת שהוא לשון גלוי, והוא תשלום כפול שגזר על עצמו משה לאחר חטא העגל, כי התשלום הראשון היה "מחני נא מספרך אשר כתבת" ונמחה שמו של משה מפרשת תצוה, והתשלום השני היה בפתיחת הפרשה "ואתה תצוה" שתיבת "ואתה" רומזת על נוכחותו והווכחותו של משה במעשה עגל הזהב.

חודש אדר טוב ומיטיב לכל בית ישראל ושכל אחד ואחת מאתנו יזכו לבחינת משה, כלומר לעבוד את ה' מעל הדעת.

כל כך הרבה עצים יש בעולם

בס"ד

כותב אריק איינשטיין בשיר עצים,

"כל כך הרבה עצים יש בעולם
אז תחת איזה עץ לשבת,
שהצל יפול עלי כולו
ויהיה לי טוב".

ומשיב הרח"ו בהקדמה ל"עץ חיים",

"הנה נתבאר במ"א הזה כי עון אדה"ר בעץ הדעת טוב ורע הוא שלא בחר להתעסק בעץ החיים שהיא חכמת הקבלה וזהו עצמו עון הערב רב האומרים למשה 'דבר אתה עמנו ושמעה בעץ הדעת טוב ורע ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות' (שמות כ טו) בסתרי תורה כסברת הטועים קצת בני תורה אשר בזמנינו זה המוציאים שם רע על חכמת האמת חיי עולם ואומרים שכל מי שמתעסק בה ימות בקצרות שנים ח"ו ולכן נשברו הלוחות הראשונות מסטרא דעץ החיים ונתנו להם מסטרא דעץ הדעת טוב ורע".

שבוע טוב וחודש אדר שמח, וזכרו כי את המן תלו על עץ הדעת טוב ורע, והדבק בעץ חיים חי לעולם.

וַתֹּאמֶר, הַכֶּר-נָא–לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה.

בס"ד

בבראשית פרק לח מסופר מעשה יהודה ותמר. יהודה לוקח אישה לבנו ער ושמה תמר. בנו של יהודה מת, כי עשה הרע בעיני ה', ולפי חוקת היבום נתנת תמר לאחיו אונן לאישה, כדי להקים את זרע בעלה המת. אונן אינו מעונין בקיום מצוות היבום ומת אף הוא. לפי החוק אמורה תמר להנתן לבנו השלישי של יהודה, הוא שילה, אך שילה צעיר, ויהודה אביו החושש לחייו של בנו היחיד שנותר, מציע לתמר לשוב אל בית אביה, עד שיגדל שילה בנו.

בנתיים, נפטרת אשתו של יהודה, ובנו שילה גדל, ותמר לא נתנה לו לאישה, כאשר הובטח לה. תמר מבינה מפי השמועה כי יהודה הולך לגזוז את הצאן בתמנה והיא מתכסה בצעיף ויושבת בפתח עיניים. יהודה מבחין בקדשה ונושא ונותן עימה שכרה, גדי עיזים. תמר מסכימה אך מבקשת ערבון עד שיחזור יהודה לעדר וישלח ממנו גדי עיזים כשכר.

יהודה שואל, "מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ"? ותמר משיבה, "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ". כפי שאמר שמעון הצדיק על שלושה דברים העולם עומד: 'על התורה, ועל העבודה, ועל גמילות החסדים'. (מסכת אבות פרק א משנה ב) תורה הוא קו ימין, עבודה היא קו שמאל שהיא עבודה שבלב בחינת תפילה, וגמילות חסדים, שהיא קו אמצעי המשלב תורה שהיא מצד ימין עם העבודה שבלב שהיא בחינת שמאל לכלל קו אמצעי שנקרא רחמים.

באותו אופן ניתן לראות את בקשת תמר לערבון מצד יהודה: המטה הוא בחינת ימין, שהוא בחינת מטה שבחשיבות בחינת אמונה, הפתילים, הוא בחינת קו שמאל שהוא תפילה המורה על חסרון, והחותם הוא הוא בחינת קו אמצעי "כִּי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב", (אסתר ח ח) כי חותמו של הקב"ה אמת, ככתוב תתן אמת ליעקב, ויעקב שהוא בחיר האבות הוא בחינת קו אמצעי.

כעבור שלושה חודשים, הוגד ליהודה כי זנתה כלתו תמר וכי הרה לזנונים, ויהודה פוסק פסוקו, "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". בעוד היא מוצאת לשריפה היא מפנה שאלה ליהודה, "הַכֶּר-נָא–לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה, הָאֵלֶּה". יהודה מכיר בשלושת הסימנים (החותמת הפתילים והמטה) ומתקיים הפסוק על שלושה דברים העולם עומד. תמר יולדת תאומים פרץ וזרח, כאשר לימים יוולד מפרץ דוד המלך.

 

הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר, אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן

בס"ד

את חציית נהר הירדן מתאר ספר יהושע, "וְהַיַּרְדֵּן, מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו, כֹּל, יְמֵי קָצִיר. וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד-אֶחָד, הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח, תַּמּוּ נִכְרָתוּ; וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ".

גשר אדם, מעל נהר הירדן, נקרא על שמה של העיר המקראית אדם, שמו בערבית ג'סר א-דאמייה (גשר שאינו דם א-דם)

גשר אדם, מעל נהר הירדן, נקרא על שמה של העיר המקראית אדם, שמו בערבית ג'סר א-דאמייה (גשר שאינו דם א-דם)

יהושע ובני ישראל מגיעים לנהר הירדן בי' ניסן, ארבעים שנה בדיוק לאחר שנצטוו בנ"י במצרים על הפסח (קחו איש שה לבית אבות). מן הדור הזה אשר נצטווה על הפסח ויצא את מצרים נותרו בחיים שני אנשים: יהושע בן-נון וכלב יפונה. כל שאר יוצאי מצרים מתו במדבר בדרכם לארץ ישראל.

כלל בנ"י העומדים עם יהושע על נהר הירדן, נולדו כולם במדבר בדרכם לארץ ישראל, והם הופכים לעם במסע גבוש ארוך הנמשך ארבים שנה. וכך מסכם משה את המהלך, "הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כז ט) בני ישראל היורדים מצריימה הפכו ברבות הימים לעם ישראל העולה לארץ ישראל ממזרח לירדן.

התקופה היא תקופת ניסן, הירדן מלא על כל גדותיו (בתקופת ניסן אף השלג שבחרמון נמס והופך למים ומעצים את זרימת המים בנהר הירדן). אל מול מי הירדן השוטפים מצפון (דודי צפנתי לך) והיורדים דרומה אל ים הערבה הוא ים המלח נצבים יהושע ועם ישראל. בראש עומדים הכהנים נושאי ארון הברית, כאשר נוגעות כפות רגלי הכוהנים במי הירדן, מי הירדן נכרתים (מפסיקים לזרום) ונעמדים כנד, כחומה, ומספר ספר יהושע כי המקום בו נכרתו המים הוא "הַרְחֵק מְאֹד באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח, תַּמּוּ נִכְרָתוּ; וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ".

יהושע ובני ישראל עוברים את נהר הירדן מנגד ליריחו

יהושע ובני ישראל עוברים את נהר הירדן מנגד ליריחו

לפי ספר יהושע עברו בני ישראל את הירדן ממול לעיר יריחו, כנראה במעבר שידוע לנו היום כגשר אלנבי.הכתוב מציין כי מקום המעבר היה הרחק מאוד מאדם העיר (גשר אדם, או ג'יסר אל-דאמייה בערבית) אשר מצד צרתן. נראה כי צרתן היא העיר צוער המקראית בה הסתתרו לוט ובנותיו. לפי התאור בספר יהושע העיר אדם נמצאת באותו צד או באותו כוון של העיר צרתן היא צוער, כלומר ממזרח לנהר הירדן, כאשר, מקום כריתת (עצירת זרימת) המים היתה הרחק מאוד מאדם העיר, ומנגד לעיר יריחו.

באזור גשר אלנבי, עברו כנראה בנ"י ויהושע את הירדן, הנמצא כ-5 ק"מ מזרחית לעיר יריחו ככתוב,"וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ" יהושע ג

באזור גשר אלנבי, עברו כנראה בנ"י ויהושע את הירדן, הנמצא כ-5 ק"מ מזרחית לעיר יריחו ככתוב,"וְהָעָם עָבְרוּ, נֶגֶד יְרִיחוֹ" יהושע ג

מבחינה פנימית נוכל לומר כי מקום חציית בני ישראל את הירדן היה בין העיר אדם, ובין העיר צוער, הנקראת בערבית א-סאפייה (הסופית, האחרונה) והנקראת בתורה בלע (בלע מלשון "בִּלַּ֤ע הַמָּ֙וֶת֙ לָנֶ֔צַח" (ישעיהו כה ח).

מבחינה פנימית נוכל לומר כי אע"פ שעם ישראל חוצה את נהר הירדן ממזרח למערב הוא עדיין רחוק מאוד מתכונת העיר (אני ישנה וליבי ער) אדם, שעליה אמרו חז"ל, "אתם קרויין אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", עדיין רחוק עם ישראל מתכונת אהבת ה' ואהבת הזולת המכונה אהבת אדם.

בנ"י המתגבשים במסעם במדבר בהנהגת משה לכלל עם ימשיכו בהנהגת יהושע לחצות את הירדן, להכנס לארץ ישראל, ולטפס במעלות הרוחניות שיובילו אותם להיות אוהבי ה' ואוהבי אדם.

את השיר גשר אלנבי כתב ירון לונדון, הלחינה נורית הירש, ומבצע יהורם גאון.
האזנה ערבה וצפייה מהנה.

שירת הים וספר הזהר

בס"ד

שירת הים, השירה שאמרו משה ובני ישראל על קריעת ים סוף, פותחת במילים, "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה". אז ישיר משה סופי תיבות זהר. תיבת אז מתייחסת בדרך כלל לזמן עבר, אך בכל מקום שכתוב אז ואחריו מופיע פועל בעתיד מפרש רש"י שהיה ויהיה, כלומר היה בעבר ויהיה בעתיד.

תיבת ים מרמזת על ים החכמה, וקריעת הים מסמלת את חלוקת ים החכמה לשניים. המצרים טבעו בים החכמה, ובני ישראל עברו בים בתוך היבשה, כלומר תכונת ישראל שבאדם מסוגלת לקרוע את ים החכמה לשניים. בחכמה שלא מלובשת בחסדים, לא משתמש ישראל מטעם שאי אפשר להאיר בה, והיא נקראת "חכם בלילה". מה שאם כן בחכמה המלובשת בחסדים ניתן להאיר בה ומצווה לשמש בה את קונו. נמצא תכונת ישראל יכולה לקרוע את ים החכמה, ק.ר.ע אותיות עקר, כלומר תכונת ישראל שבאדם יכולה לחתוך את רצונות הקבלה (ים החכמה, חכמה שאינה מאירה) מהרצון להשפיע נחת רוח לה' (חכמה מלובשת בחסדים, במעשים טובים, המסוגלת להאיר), ולחצות את ים-סוף, משום שרצונות דקבלה באדם נקראים סוף. אם כך מה מרמז הפסוק אז ישיר משה שסופי תיבות שלהן הוא זהר לעתיד לבוא? משה היא תכונת ההשפעה שבאדם, הנקראית רעיא מהימנא או הרועה הנאמן, התר והמחפש את כרי המרעה של האמונה לצאן הנשמות הנקרא קדושים. אם כך מדוע אז ישיר משה? כאשר תכונת ההשפעה שבאדם תגבר על כל רצונות הקבלה שלו, יוכלו בני ישראל ומשה בראשם לשיר את שירת הים, המשוררת את נצחון החסד, על החכמה. ומדוע נכתב הפועל בלשון זכר יחיד בחינת ישיר ולא ישירו? מפני שמטרת הבריאה היא להיטיב לנבראיו, והוא רצון יחיד בחינת להיטיב, ובזמן שיתגלה רצונו להיטיב לנבראיו בתחתונים, יוכלו לשיר את שירת הים, "אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ,  {ר} לֵאמֹר", מטעם שנתגלה בהם רצון יחיד בחינת טוב ומיטיב לכן יוכלו לשיר כאיש אחד בלב אחד, כרועה הנאמן, כמשה, ולא יהיה עוד הפסק בין משה בחינת הרועה הנאמן ובין בני ישראל, שהם כולם אוחזים באמונה באחוה.

ומה מרמזים לנו סופי תיבות זהר בחינת אז ישיר משה? סופי תיבות זהר מרמזים לנו כי רק מי שקרע את ים החכמה לשניים ומסוגל להבדיל בין חכמה שמאירה (אהבת הזולת) ובין חכמה שאינה מאירה (אהבה עצמית), הוא זה שיתגלה אצלו ספר הזהר, זו גם הסיבה שאע"פ שחכמתו של רבי עקיבא היתה מרובה משל רבי שמעון בר יוחאי, והיה רבו של רבי שמעון, זכה ספר הזוהר להתגלות על ידי רבי שמעון בר יוחאי, שמעשיו (אהבת חברים) היתה גדולה לאין שיעור מאהבתו את החכמה.

כל טוב הצלחה וברכה לכל בית ישראל

הנני ממטיר לכם לחם מן השמים

בס"ד

כה אמר ה', "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם" (שמות טז) והוא בניגוד לטבע כי מצד הטבע הלחם בא מן הארץ כמאמר הברכה, "ברוך אתה ה' המוציא לחם מן הארץ", שאדם זורע חטה בארץ, ומט(ה)ר השמים משקה אותה והחמה מחממת אותה, והיא נובטת ועולה והאדם קוצר, ודש ומפריד את הזרעים מן המוץ וטוחן את הזרעים לקמח, ולקמח מוסיף מים ומטפיח הבצק ואופה את הלחם בחום, בוצע ומברך "המוציא לחם מן הארץ".

כאשר נתבונן בדברי הנביא ישעיה נמצא את הפסוק הבא, "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" (שם מ, כ"ו) כלומר פעולת ההוצאה קשורה לקריאה בשם ומספר, כפי שאנו רואים בחיבור "עץ חיים" שחיבר הרב האלהי מו' חיים ויטאל זלה"ה (וכאשר עלה ברצונו הפשוט … להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכנוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות…) מה שאם כן פעולת ההמטרה, שהיא השפעה מוחלטת ואינה יכולה להמדד ולהמנות. לכן נתקשו בה בני ישראל, משהו שאין לו שם ומספר מה הוא? כי בחינת שֵׁם הוא בחינת נוקבא שבו, כפי שאנו אומרים לנקוב בשם, אנו נוקבים בשם הדבר החסר, או קוראים בשמו.
לעומת זאת, בחינת מספר הוא בחינת זכר שבו שהוא נבחן לספיר ויהלום ויורה על מידת הזכוך שבו. לפיכך, תמהו בני ישראל, מה הוא? לפי שלא השיגו בו, לא בחינת שם או בחינת מספר, השיג בו משה ואמר: "הוא הלחם אשר נתן יהוה לכם לאכלה". 
כפי שאנו רואים, על המן איננו יכולים לברך, "המוציא לחם מן הארץ", היות והוא מומטר מן השמים, זאת ועוד, עצם שיש לו שם ומספר נתחייב עליו יעקב אבינו במעשר (פרשת ויצא), ומה שלא נוכל להגדירו בשם ומספר איך נוכל לעשר ממנו. 
גם בהגדה של פסח אנו מוצאים ביטוי להנהגה הניסית של בני ישראל במדבר בפיוט "כמה מעלות טובות למקום עלינו" בו נאמר "אילו סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה, ולא האכילנו את המן    דיינו: 
בני ישראל אכלו מן ארבעים שנה במדבר בדרכם לארץ ישראל. עם הגיעם לארץ כנען בהנהגת יהושע, בארבעה עשר לחודש ניסן, בערבות יריחו הם עושים את הפסח, הם אוכלים מעבור הארץ, מצות וקלוי, מפאת היותם ניזונים מארץ ישראל (מלכות דעולם אצילות) הם אינם זקוקים יותר למן, והוא פוסק.
"וַיַּחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, בַּגִּלְגָּל; וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב–בְּעַרְבוֹת יְרִיחוֹ. וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח–מַצּוֹת וְקָלוּי:  בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה. וַיִּשְׁבֹּת הַמָּן מִמָּחֳרָת, בְּאָכְלָם מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, וְלֹא-הָיָה עוֹד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, מָן; וַיֹּאכְלוּ, מִתְּבוּאַת אֶרֶץ כְּנַעַן, בַּשָּׁנָה, הַהִיא". יהושע ה י-יב
להלן שיעור של הרב אברהם מרדכי גוטליב שליט"א מבית המדרש ברכת שלום, ובו ביאור פסוקים אודות המן המופיע בפרשת בהעלותך לפי הקבלה בדרך בעל הסולם (תשע"ב)  "וְהַמָּן, כִּזְרַע-גַּד הוּא; וְעֵינוֹ, כְּעֵין הַבְּדֹלַח" (במדבר יא ז).
כל טוב ובשורות טובות