"במחרשתי", רמח"ל, בעל הסולם ושירת החלוצים בארץ ישראל

בס"ד

הקשרים שבין תנועת החסידות לראשית הציונות והחלוציות

הקשרים שבין תנועת החסידות לראשית הציונות והחלוציות ברורים הם, אם כי לא תמיד נכרים או מוכרים. רוב רובם של הקשרים סמויים ואת טביעות אצבעותיהם ניתן לזהות בשירים ששרו החלוצים, ובאורח חייהם שהושתת ונבנה ברוח הקהילה ובדמותו של הקיבוץ הקדוש. (מונח שהשתמש בו רבי נחמן לתאר קבוצת יהודים שבאו להתכנס אצלו בראש השנה).

השיר "במחרשתי" שנכתב ב- 1888 ע"י אליקום צוזנר ותורגם ע"י נח שפירא נשזר לפסקול של סרט שצולם בארץ בשנת 1913, בין היתר נראה יוסף טרומפלדור חורש בידו האחת. הסרטון הנדיר מתאר את עבודת האיכרים העבריים החלוצים בגליל.

ההפקה המקורית צולמה לקראת הקונגרס בווינה ע"י חברת "המזרח", אודסה, ביוזמתו של נח סוקולובסקי. לאחר מלחמת העולם הראשונה נעלמו עקבותיו של הסרט. הוא נתגלה בפאריס כאשר עבודת השימור והשִחזור נעשתה ע"י המרכז הלאומי לקולנוע בצרפת תוך שיתוף פעולה עם הארכיון הישראלי לסרטים, סינמטק ירושלים ובסיוע חוקר תולדות הסרט העברי יעקב גרוס.

הנה הוא לפניכם :

השיר "במחרשתי" היה מוכר לי משירונים שפגשתי במהלך השנים, אך הפעם לכדה שורה אחת את עיני, קָצְרוּ יָדַי וְלֹא זָר השורה הזכירה לי שורה משירו של בעל הסולם בשם 'הבהיר', אך בשינוי קל, אצל בעל הסולם מופיעה השורה, עֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְלֹא זָר! מנוע החיפוש בגוגל העלה כי שורה דומה קיימת גם בכתבי רמח"ל בספרו לישרים תהילה, ובו השורה, "הִנֵּה עֵינֶיךָ רָאוּ וְלֹא זָר".

נתבונן בטקסטים בסדר כרונולוגי :

רמח"ל, "לישרים תהילה" (1707 – 1746)

רַהַב יְדִיד נַפְשִׁי! הִנֵּה עֵינֶיךָ
רָאוּ וְלֹא זָר אֶת פֹּעַל פָּעַלְתִּי

השיר "במחרשתי" (חלקו הראשון) 1888

בְּמַחֲרַשְׁתִּי
כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי
אֶרְאֶה חַיִּים טוֹבִים
וְלֹא אֶחְסַר מַה בָּהּ.

וּבְקוּמִי מִשְּׁנָתִי
לֹא תָּבוֹא דַּאֲגָתִי
לְבַקֵּשׁ אֶת מִחְיָתִי
עַל צָרְכֵי יוֹם הַבָּא

לַחֹרֶף מוּכָן כְּבָר,
הָאָסָם מָלֵא בָּר,
קָצְרוּ יָדַי וְלֹא זָר,
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

נוסח השיר הבהיר רבי יהודה הלוי אשלג (בעל הסולם 1884 – 1954)

הַבָּהִיר! וּמִן שְׁחָקִים מַזְהִיר
שָׁמָּה: מִבִּפְנִים לְפָרוֹכֶת הַמָּסָךְ.
סוֹד צַדִּיקִים שָׁמָּה מִתְבַּהֵר!
וְיָאִירוּ יַחְדָּיו הָאוֹר וְהַחוֹשֶׁךְ

טוֹב מְאוֹד, לַחֲקוֹר מִפְעָלָיו,
וְאֵלָיו הִזָּהֲרוּ מִשְׁלוֹחַ יַד
אָז תִּשְׁמְעוּהוּ, וְכֹה תִּפְגְּשׁוּהוּ,
בְּמִגְדַּל עוֹז, שֵׁם הַמְיוּחָד.

וְיֶעֱרַב לָכֶם דְּבַר אֱמֶת,
לְדַבֵּר דָּבָר בְּלִי בַּר.
וְכֹל שֶׁאַתֶּם תֶּחֱזוּ לָכֶם,
עֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְלֹא זָר!

מקווה שתמצאו קשרים רבים בין תנועת החסידות, היהדות, הקיבוצים, המושבים והחלוצים, נשמח אם תכתבו לנו על כך או תצרפו שירים ותמונות, כל טוב ופורים שמח, 😉  וזכרו שמאחורי כל קיבוץ מסתתרת חצר חסידית יהודית, וכל מה שנותר לנו לעשות הוא למצוא אותה, זה מה שקורה כשאלוהים משחק מחבואים 🙂

 

לוחות ושברי לוחות בלימוד התורה

בס"ד

וַיַּשְׁלֵךְ מידו [מִיָּדָיו] אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. (שמות לב יט)
לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (בבא בתרא יד, ב. מנחות צט, סוף עמוד א)

יש לבאר זה בעבודת האדם לקונו: בלימוד התורה צריכים להיות שני דברים הפכיים – לוחות ושברי לוחות. מצד אחד, על האדם להיות בבחינת "לוחות". דכמו שהאותיות שעל הלוחות היו חקוקות על האבנים ואי אפשר היה להפריד בניהם, כמו כן על האדם להבין ולהשיג בשכלו הוא, את דברי התורה, עד ששכלו והתורה יהיו לאחדים ממש (שנאמר והיו לאחדים בידיך, יחזקאל לז יט) כאשר מאמין לבד במה שכתוב בתורה, עדיין אינו יוצא בזה ידי-חובת תלמוד תורה, ורק כאשר מבין בשכלו את התורה, הרי הוא יוצא ידי חובתו.

אך מאידך באותו "ארון" בו מונחים הלוחות, היו גם "שברי לוחות", דבשביל לימוד התורה, על שכלו של האדם "להשבר". 

כי מכיון שחכמתו של הקב"ה גבוהה לאין שיעור משכל האדם, ורחוקה ממנו בתכלית, אי-אפשר שהשכל יבין וישיג אמיתית חכמתו של הקב"ה.

ורק ע"י שהאדם הוא בבחינת "שברי לוחות", ומתבטל לגמרי לחכמתו של הקב"ה, אזי מסייע לו השם יתברך שיתעלה שכלו לבחינה גבוהה ביותר, ויהיה מסוגל להשיג אמיתתה של תורה. וכמו שאומרים בתפילה, אלקי נצר "ונפשי כעפר לכל תהיה" ורק לאחרי זה יכול להיות "פתח לבי בתורתך". אבן עזרא

מתוך דבר מלכות לפרשת כי תשא עמוד נד

שמע ישראל לפי הקבלה

בס"ד

במפגש בין יעקב ליוסף בארץ גושן, לאחר שנים ארוכות שלא התראו בניהם, בוכה יוסף על צואר אביו יעקב. יעקב עצמו אינו בוכה אע"פ שסבר כל אותן שנים כי יוסף אינו בין החיים והתאבל עליו שנים רבות. רש"י מפרש כי באותה שעה קרא יעקב קריאת שמע בכוונה, ולכן לא בכה.

מהו גודל עבודתו של יעקב? גם בעת שראה את בנו בפעם הראשונה לאחרי שרבות בשנים חשב כי אינו בחיים – בכ"ז לא הפסיק מקריאתו את שמע. ועוד יותר: שמחה עצומה זו לא הטרידתו מלכוון בקריאת שמע שצריכה כוונה (כי הכוונה עולה מעלה, והדמעות יורדות למטה).

בחסידות מסופר כי הבכי בא בכדי להקל על הבוכה, וכי אין בכוחה של הבכיה לגרום לתקון השבר שגרם לבכייה, ככתוב היתה לי דמעתי לחם וגו' (תהלים מב). מזה נבין כי כאשר יש בידינו לתקן איזה ענין, עלינו לפעול ולתקן ולכן אין מקום לבכייה.

קבלת האר"י בענין שמע ישראל

בספר ליקוטי הש"ס מסביר האר"י הקדוש, מדוע לא בכה יעקב כאשר ראה את בנו יוסף לאחר שנים רבות שחשבו כמת והתאבל עליו,

"והנה יעקב חטא על ששלח את יוסף צדיק יסוד עולם בלא לויה ואז כמעט ח"ו הפריד את היוד ולכן ארז"ל כשראה את יוסף במצרים הי' קורא ק"ש ומייחד השם לחזור ולזווג מה שהפריד ע"י שליחות יוסף בלא לויה".

                                                             ספר ליקוטי הש"ס – האר"י 

האר"י מסביר כי חטא יעקב בכך ששלח את בנו יוסף לבד, ללא לויה מעמק חברון לראות את שלום אחיו הרועים בשכם, בעודו יודע כי הם אינם אוהדים אותו ומקנאים בו. נתבונן מעט בדברים, עמק חברון הוא עומק החיבור, מבחינה רעיונית מקום שיש בו חיבור הוא עולם אצילות מלשון אצלו, וסמוך לו. מה בעצם עושה יעקב, הוא שולח את בנו יוסף מעמק חברון, (מאצלו, וסמוך לו ) שְׁכֶמָה, שהיא גימטריה שס"ה,  מניין מצוות לא תעשה, מקום שכבר היתה בו פורענות, כלומר הוא שולח את בנו מאצלו וסמוך אליו לעולמות הנפרדים, ללא לויה, בעוד יוסף יתום  מאימו הקבורה בדרך אפרת (לשון נפרד) ואחיו בנימין, מלווהו הטבעי, פעוט.

ארץ ישראל נמשכת מעולם אצילות, ורואה האר"י שעצם שליחת יוסף לעולמות הנפרדים, מחברון מאצלו וסמוך אליו, היא זו שתביא לבסוף להורדת יוסף למצרים. הרי שמו יעקב י-עקב, לפי השם הוא אמור לעקב (to follow) אחר עולם אצילות המיוצג ע"י האות י' משם השם (י-ה-ו-ה) ובשלחו את בנו לשכם, הוא כמעט יוצר הפרדה סימלית בין עולם אצילות (אות י') לעולמות הנפרדים (אותיות ה-ו-ה, עולמות בי"ע).

הקבלה שקבל על עצמו יעקב במצרים 

ולכן כאשר ראה יעקב את יוסף בנו האהוב במצרים, היה קורא קריאת שמע ומייחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל לתקן (שורשה במקום עליון) מה שפגם בשליחת יוסף, ולא בכה כשם שבכה בנו יוסף, משום שהיה בידו לתקן מה שפגם. כאן המקום להוסיף ולומר, כי קריאת שמע כוללת את שמו החדש של יעקב שנתן לו ה' והוא ישראל, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", להורות כי בעודו יעקב לא יתכן ייחוד ואיחוד אלא בשם ישראל.

זו גם הסיבה שפרק ל"ז בבראשית המספר על מכירת יוסף פותח בפסוק וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן. כל עוד הוא י-עקב הוא יושב בארץ מגורי (מלשון פחד) אביו בארץ כנען, שהיא ארץ בה הרצון כנוע, בה נכנעים לרצונות הקבלה (המפרדים את הנברא מן הבורא) רק לאחר שישתעבדו בנ"י למצרים, יצאו ממנה, ויתגבשו לכלל עם ישראל, רק אז יוכלו להכנס לארץ ישראל, הנקראת ע"ש הרצון  היחיד המכוון שבה, ישר-אל, הרצון להיטיב.

רק בשם ישראל (שהוא אותיות לי-ראש) ניתן לייחד, כי יש לאדם יש ראש אחד, בעוד עקבים יש לו שניים.