ברכט לפי הקבלה

בס"ד

בשלהי מלחמת העולם השנייה, בהיותו סופר גולה בארה"ב, כתב ברטולד ברכט את המחזה, מעגל הגיר הקווקזי. בעלילת המחזה מתאר ברכט פלישה איראנית לארץ קווקז, שבעקבותיה נאלצים התושבים לברוח. בין הנמלטים נמצאת גם אשת המושל (שנרצח כתוצאה מפלישה) שממהרת ליטול את שמלותיה המפוארות עימה ושוכחת במרוצת המנוסה את בנה התינוק מיכאל בעריסה.

את העולל מוצאת אחת מנערות המטבח ומגדלת אותו תוך כדי סיכון ממשי לחייה, היא אף נשאת שלא מרצונה לאחד האיכרים הנקרה בדרכה, וזאת כדי להבטיח מאכל ומחסה לבנה המאומץ. בחלוף השנים מופיע חייל עם צו בית דין המוציא את הילד מרשות אימו המאמצת כאשר הסיבה לצו הפתאומי הוא רצונה של אימו יולדתו לזכות בירושת בעלה המת.

ליבת המחזה של ברכט הוא המשפט, למי תנתן חסות על הילד? לאם המולידה או לאם המאמצת? למשפט יושב אצדק, ליצן שיכור שוטה הכפר. אצדק מצייר מעגל גיר על הרצפה ומניח את הילד במרכז המעגל. הוא מבקש מהנשים למשוך בידי הילד, ומי שתהיה חזקה יותר ותמשוך את הילד לעברה, תזכה בו. האם המולידה אוחזת בילד כל-כך חזק, עד כי האם המאמצת חוששת כי ידו של הילד תתלש ממנו, והיא מרפה מאחיזתה. השופט פוסק כי הילד ינתן לאימו המאמצת שהיא רחומה, וחרפה נפשה בעדו.

עיגולים ויושר לפי הקבלה

במחזה אשר במרכזו המשפט ניתן לראות שתי גישות לחיים, האחת היא של חסד שתכונתו חמימות והתפשטות ללא הגבלה המיוצגת ע"י האם המאמצת, העושה כל מה שביכלתה לעשות כדי להיטיב עם הבן, היא נשאת לאיכר מזדמן, ומגנה עליו מסכנות החיים. כאשר את הגישה השניה מייצגת האם המולידה, בעלת האינטרס הישיר, היא מעונינת בחסות על הילד, רק משום שהוא מבטיח לה את ירושת בעלה המנוח.

השופט מכניס את משתתפי המשפט לחד"ר (חסד, דין, רחמים) עגול. באותו חדר באות לידי ביטוי התכונות המיוצגות במשפט (חסד, דין רחמים).  בנקודת הפתיחה במשפט שתי האמהות נמצאות במרחק שווה מהילד הנמצא במרכז המעגל המבטא חסד.

האם המולידה מושכת את הילד אליה מחוץ למעגל ומגלה את כוח הדין והאינטרס הישר.

לנוכח המראה הזה מחליט השופט אצדק כי האישה המאמצת הרחומה (שלא רצתה לפגוע בילד) תקבל חסות על הילד.

לפי הקבלה כל דבר בטבע מתחיל בחסד אינסופי, מתקדם בהגבלה ותיחום ומוצא שלמות ברחמים.

מעגל

מהו שאמר ריש לקיש בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות?

בס"ד

הגמרא במסכת סוטה מתארת מצב עדין בו היו נתונים בנ"י לפני שחצו את הירדן לעלות לארץ ישראל. ויש להבין מדוע אנו משתמשים במושג עליה כדי לציין פעולה שמהותה היא מעבר לארץ ישראל מכל מקום. ארץ ישראל נמשכת מעולם אצילות עליו נאמר "לא יגורך רע", כי רצון עצמי מכונה רע, ואילו המושג ארץ ישראל מכוון לארץ מלשון רצון, וישראל מלשון ישר-אל שהרצון היחיד בה הוא רצון להשפיע,  לזולת או לה'.

אנוו נולדים בגוף, שנזרקה בו נשמה, חלק מאלוה ממעל, שני הפכים מהותים: הגוף דואג לצרכי עצמו, ומרגיש רק את עצמו, בעוד הנשמה מסוגלת להרגיש את האחר, לדבר עם האחר, ואף לדאוג לו. מכיוון ששני הפכים שורים במקום אחד, יש מאבק מתמיד בין רצונות הגוף המבקשים לספק את צרכי עצמו המוגבלים, לבין הנשמה הרוצה להשפיע נחת רוח ותו לא. הנשמה מכונה לעיתים 'ארץ ישראל', ארץ מלשון רצון, וישראל אותיות ישר-אל, כלומר רצון שמהותו אחת להשפיע נחת רוח, כיוונה של הנשמה היא מבפנים כלפי חוץ, ותכונתה התפשטות.

כאשר מפרשים את התורה באדם אחד, הרצון להשפיע שבו, המכונה נשמה, נקרא גם ארץ ישראל, והרצון לקבל לעצמו נקרא שבעים אומות, או שבעים לשון. כאשר אדם 'עולה' לארץ ישראל הוא למעשה, ממעט את הרצוונות שלו הדואגים אך ורק לעצמו, מכסה אותם כאילו אינם קיימים כלל, ורק כאשר אינם קיימים (כי הוא מנע מהם את זכות הקיום באותו הרגע, כי הוא לא חושב עליהם יותר) או אז הוא פנוי לעשות נחת רוח לקונו.

נמצא במשך שעות היממה, אדם עולה לארץ ישראל או יורד ממנה תדיר, תלוי איפה נמצא הראש שלו במהלך היום או הלילה, ועימו עולים ויורדים כל העולמות הכלולים בו, ככתוב (הרמב"ם, הלכות תשובה פרק ג') עשה מצוה אחת–הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות, וגרם להן תשועה והצלה.

הטופוגרפיה של עמק הירדן נמשכת אף היא מעולמות רוחניים, כדי לעלות לארץ ישראל, צריך קודם 'לרדת', לעזוב, להניח להרגלים של אהבה עצמית, הנחשבים בעינינו ירידה באיכות חיים, כי אנו רגילים לספק רק את צרכי עצמינו ואנו קוראים לתכונה זו 'רמת חיים'. ורק כאשר אנו יורדים בעמק הירדן מלשון יורד מדן (בכורות נ"ה) ואנו נמצאים בעומק האהבה העצמית, אנו יכולים להרים ראש ולראות שיש גם ארץ אחרת או רצון אחר, הנקרא אהבת הזולת, או ארץ ישראל.

לפיכך ניתן לפרש את דברי ריש לקיש שאמר 'בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות' כך, כיוון שמדרגת ארץ ישראל נמשכת ממקום שיש בו אהבת ה' ואהבת אדם הנצחית, כדי להגיע לשם, חייב אדם לקבל על עצמו את הנסתרות, כי הנסתרות לה' אלוקינו, שהיא הכוונה להיטיב לנבראיו (שהיא נסתרת מן הנברא) שהיא האמצעי להגיע לאהבת ה' ולאהבת האדם. חיזוק לדבריו של ריש לקיש אנו רואים במקום החצייה המפורט של בנ"י את הירדן כנגד יריחו, שיריחו היא מלשון ריח, ירח, או ירך, עליה נאמר "מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר".

ראש חודש אדר שמח לכל בית ישראל

לפי המסורת שלף נזיר קוץ מכף רגלו של אריה, ואותו אריה היה נאמן לאדם עד יום מותו ( מנזר דיר חג'לה בבקעת הירדן ליד יריחו)

פסיפס של אריה ממנזר דיר חג'לה בבקעת הירדן ליד יריחו, 

תמונה : אבישי טיכר

עצימת עיניים כהתבטלות לאינסוף

בס"ד

ודע כי עצימת עיניים (כפי שאנו עושים בקריאת שמע) היא התבטלות לאינסוף, לכתר. כי החכמה היא בחינת עיניים, ועליה נאמר "והחכמה מאין תמצא" נמצא שהחכמה מקורה ב"אין" בספירה המכונה "כתר". כאשר אנו עוצמים עיניים בקריאת שמע, למשל, אנו מבטלים את ההארה בכל הספירות (מכבים את השלטר, המפסק, turn off the switch), מלמטה עד למעלה (מלכות, יסוד, הוד, נצח, תפארת, גבורה חסד, בינה וחכמה) ומתבטלים לספירת "כתר" המכונה "אינסוף, או "אין", המכונה בפתיחת אליהו, "לית מחשבה תפיסא בך כלל", כלומר מהות שאין שום מחשבה (בחינת כלי) שיכולה לתפוס או להכיל.

להתבטלות זו זכה משה רבינו ע"ה הנקרא ע"י האר"י הקדוש מובחר כל הנבראים, הוא זכה להתבטל אל האינסוף, אל ספירת הכתר. הוא עלה אל הר סיני והוריד עימו לוחות ראשונים בחינת "עץ חיים", אלא שבנ"י שהמתינו לו, לא יכלו לקבל את התורה שהיא "עץ חיים", שהיא בחינת 'לשמה', והתעקשו לגלות את התורה בדעת, כלומר לנסות לתפוס ולהבין את התורה בחינת "עץ הדעת טוב ורע".

לכן שִבֵּר משה לוחות ראשונים, מִכְתַּב אֱלֹהִים, שהיו "עץ חיים" בחינת לשמה, היות ובנ"י לא היו ראויים לה. ועלה משה להר סיני לבקש רחמים על בני ישראל שרצו לעבוד את ה' בתוך הדעת (לכן נקרא דור המדבר דור-דעה).

בבקשת הסליחה שלו בפרשת "כי תישא", אומר משה, "אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם, אֱלֹהֵי זָהָב. וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן–מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".

משה מציב תנאי לפני ה', "אם תכפר (ה') להם (לבני ישראל) ותשא חטאתם (מה טוב), ואם אין, כלומר, ואם אין אתה מוחל לבני ישראל על חטא עגל הזהב, (תקזז מחשבוני) מחני נא מספרך אשר כתבת.

תשובת  יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: "מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי", ויש להסביר את הדברים, היות ומשה כתב את התורה, הוא מוחה (מוחק) את שמו מפרשת תצוה ככתוב , "כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כה יז-יט) כי עמל"ק היא ראשי תיבות על מנת לקבל לעצמו (היפך בחינת לשמה), והיות ומשה נכלל מבני ישראל, ומכליל את עצמו בחטא עגל הזהב או עץ הדעת, הרי הוא מוחה את שמו, או את זכר עמל"ק שבו מפרשת "ואתה תצוה".

ואמנם פרשת ו"אתה תצוה" פותחת במילים, "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" כלומר הכנוי הרומז "ואתה" מתייחס אל משה, כגוף שני נוכח כפי שאתה אומר נוכח לדעת שהוא לשון גלוי, והוא תשלום כפול שגזר על עצמו משה לאחר חטא העגל, כי התשלום הראשון היה "מחני נא מספרך אשר כתבת" ונמחה שמו של משה מפרשת תצוה, והתשלום השני היה בפתיחת הפרשה "ואתה תצוה" שתיבת "ואתה" רומזת על נוכחותו והווכחותו של משה במעשה עגל הזהב.

חודש אדר טוב ומיטיב לכל בית ישראל ושכל אחד ואחת מאתנו יזכו לבחינת משה, כלומר לעבוד את ה' מעל הדעת.